אימון ותרגול נשימתי לחולי ריאה

“אין לי אוויר”, “מתנשף במדרגות”, “נגמר לי האוויר”. אילו הם חלק מהביטויים בהם אנו משתמשים על מנת לתאר מצבים של מאמץ או ירידה בכושר הגופני. האם הבעיה תלויה בתפקוד מערכת הנשימה, והאם ניתן לשפר את תפקודה?

הקדמה
מערכת הנשימה כוללת את הפה, האף את קנה הנשימה ואת שתי הריאות. הריאות מורכבות מצינורות שתפקידם להוביל את האוויר ובסוף כל צינור ישנן בועיות. תפקיד בועיות הריאה לאפשר חילוף חומרים בין האוויר שאנו נושמים לבין הדם. בבועיות הריאה, החמצן ששאפנו עובר לדם ומולקולות של דו תחמוצת הפחמן ( CO2) עוברות מהדם לריאות ומשם החוצה.
על מנת לבצע את פעולת הנשימה ( בעיקר בזמן שאיפת אוויר) אנו מפעילים שרירים: השריר העיקרי שאחראי על פעולה זו הוא הסרעפת. שרירים נוספים שגם הם משתתפים בפעולת נשימה הינם: שרירי הצוואר העמוקים והשרירים בין הצלעות.

מערכת הנשימה ומאמץ
אצל אנשים בריאים לא מעשנים, מערכת הנשימה לא תגביל את ביצוע המאמץ. מכוון שפוטנציאל אוורור הריאות גדול בהרבה מכמות האוויר שנוכל לנצל לצורכי המאמץ. מחקרים שנערכו על ספורטאי על מצאו שמה שמגביל את יכולת ביצוע המאמץ שלהם (חוסר יכולת להגביר את המאמץ) הינה אספקת הדם לשרירי הנשימה. במילים אחרות אצל ספורטאים, שבדקה נתונה יכולים לאוורר את הריאות בכ150 ליטר, הלב מתקשה לספק למערכת הנשימה את הדם הדרוש לפעולתה.
מכן עולה שתחושת קוצר הנשימה וביצוע נשימות מהירות מהווים אינדיקציה לכושר גופני נמוך, שבו מערכת הנשימה צריכה לפנות את רמות הCO2 הגבוהות שנוצרו בשרירי השלד כתוצאה מחוסר היכולת שלו לנצל חמצן.
את תחושת “חוסר אוויר” ואיבוד נשימה מרגישים בעיקר כאשר ישנו חוסר התאמה בין המאמץ הקל שביצענו, עליה של מספר מדרגות, לבין התגובה של מערכת הנשימה שמבטאת כושר גופני כללי נמוך. בניגוד לדעה הרווחת לא ניתן לשלוט בתהליך הנשימה ( מספר נשימות, או נשימות עמוקות) בזמן ביצוע מאמץ. הנשימה מבוקרת על ידי מערכת העצבים המרכזית. הדבר אפשרי רק בביצוע מאמץ קל וחשיבותו בעיקר פסיכולוגית.

מערכת הנשימה וחולים במחלות ריאה
מערכת הנשימה מגבילה אנשים הסובלים ממחלות ריאה הגורמות לירידה בתפקוד מערכת הנשימה. ישנם מספר סוגי מחלות:
מחלות חסימתיות:( אפיזמה אסטמה ברוניכית) הינן מחלות שההגבלה נובעת מקושי באוורור הריאות בעיקר בהוצאת האוויר (נשיפה).
מחלות פיברוטיות: שפוגעות בחילוף גזים בבועיות הריאה.
מחלות על רקע מבני: שבהן ירידה בתפקוד הריאות נובעת משינוי מבני של עמוד השדרה או בית החזה ושמגבילות את התרחבות בית החזה.
לרוב המחלות במערכת הנשימה הינן מחלות כרוניות. הירידה בתפקוד מערכת הנשימה הדרגתית ובמידה והחולה אינו מבצע פעילות גופנית. הירידה אינה מורגשת במשך זמן רב. עד אשר נוצרת מגבלה משמעותית בתפקוד הגופני של החולה.

אימון גופני ומערכת הנשימה
אצל האנשים הסובלים ממחלות במערכת הנשימה שמגבילות את תפקוד הריאות ישנה חשיבות להתייחסות למערכת הנשימה בזמן האימון. אולם חשוב לזכור שאימון גופני אינו משפיע ישירות על ריאות. האימון משפיע על שרירי בית החזה, על שרירי הגוף, וגורם להפעלה של מערכת הנשימה.
לטיפול הניתן על ידי אימון גופני בשילוב עם פיזיותרפיה נשימתית יש מספר מטרות:
1. אימון גופני אירובי מותאם: גורם לשיפור מצב השרירים הלב וכלי הדם, כך שפחות CO2 יווצר בשרירים בזמן ביצוע פעילות גופנית וכתוצאה מכך יופחת העומס על מערכת הנשימה ובמקביל יוביל להגדלת היכולת התפקודית. לדוגמא אדם שמתקשה לעלות במדרגות קומה 1 כעבור מספר חודשי אימון יוכל לעלות 3 ו4 קומות כתוצאה משיפור במצב הגופני הכללי. שיפור ביכולת התפקודית של החולים תלוי בחומרת המחלה ובדרגת הפעילות שלהם. מחקרים מצאו שבחולים כרוניים שלא היו פעילים במשך זמן רב השיפור בכושר הגופני בתגובה לאימון היה מתון ביחס לאנשים בריאים. הדבר נובע כתוצאה משינוי בתפקוד של שרירי שלד בתגובה לחוסר הפעילות ולעיתים תהליך אינו הפיך.
2. לימוד נשימה נכונה בזמן מאמץ. בזמן מאמץ יש לנשוף את האוויר בשפתיים סגורות. בצורה זו זמן הנשיפה מתארך מה שמאפשר ליותר אוויר לצאת מהריאות. נשימה נכונה עשויה להקל על תחושת קוצר הנשימה בזמן מאמץ.
3. תרגול לפינוי הפרשות: לרוב הירידה בתפקוד הריאות מלווה בהצטברות הפרשות (ליחה) בדרכי הנשימה שגורמת להגבלה נוספת במעבר אוויר בריאות. על ידי תרגול טכניקות- פיזיותרפיה נשימתית, ניתן לפנות חלק מהפרשות ולאפשר מעבר חופשי יותר של אוויר. תהליך זה מתבצע לפני ביצוע המאמץ גופני לרוב בישיבה.
4. לימוד טכניקות הרפיה: תרגול נשימה סרעפתית. דגם נשימה זה, מפעיל בעיקר את הסרעפת, ויעיל במניעת מצבים של קוצר נשימה, או התאוששות מהירה לאחר ביצוע מאמצים.
5. חיזוק שרירי הנשימה. אימון זה מתבצע על ידי נשיפת אוויר כנגד התנגדות (צינורות בעלי קוטר משתנה או שסתומים) . ישנם מספר מחקרים שהצביעו שאימון שרירי הנשימה שיפר את תפקוד חולים בעיקר חולי לב וחולים הסובלים מיתר לחץ דם נשימתי, מצד השני שיפר את היכולת המרבית של ספורטאי עלית. אולם ברוב המחקרים שבוצעו על חולי ריאה נמצא שלא היתה תועלת באימון נשימתי בחולי ריאה או באנשים בריאים. לכן אימון זה יעילותו עדין שרויה במחלוקת.
6. אוורור טוב יותר של הריאות: בזמן ביצוע פעילות גופנית אנו נושמים נשימות עמוקות יותר מאשר בזמן מנוחה. משמעות הדבר שאזורים בריאות שלא השתתפו בתהליך הנשימה במנוחה, בזמן המאמץ משתתפים במאמץ הנשמתי. אוורור מוגבר של הריאות חשוב בעיקר למניעת זיהומים במערכת הנשימה (דלקת ריאות).
7. חיזוק שרירי עזר של נשימה ושרירי השלד: אצל אנשים הסובלים ממחלת ריאה ישנו שימוש יתר בשרירי העזר הנשמתים (שרירי הצוואר) . מטרת אימון לחיזוק חגורת הכתפיים לשפר את תפקוד השרירים ולאפשר את תפקודם כשרירי עזר גם כאשר מבצעים מאמצים בידיים בחיי היום יום. חיזוק שרירים כללי נמצא כיעיל בשיפור היכולת התפקודית של החולים בדומה לביצוע פעילות אירובית וזאת ללא הרגשת אי נוחות או קוצר נשימה. החשיבות של אימון השרירים נובעת גם מהעובדה שהטיפול התרופתי במחלות נשימה כולל מתן סטרואידים במינונים שונים. נטילה של תרופות אלה עלולה לגרום לפגיעה בשרירים ובעצמות השלד.

לסיכום:
מערכת הנשימה הינה מערכת חשובה בביצוע מאמץ גופני. ומגבילה את יכולת התפקודית אצל האנשים הסובלים ממחלות ריאה. על מנת לשפר את תפקודה באופן יעיל ביותר יש צורך:
1. בביצוע מאמץ אירובי הליכה, שחיה 3 פעמים בשבוע. תוך ביצוע נשימות בדגם הנכון
2. חיזוק שרירים של חלק גוף עליון ותחתון . (פעמיים בשבוע)
3. פיזיוטרפיה נשימתית לפינוי הפרשות.(במידת הצורך)
4. לימוד נשימה סרעפתית על מנת לשפר את אוורור הריאות בזמני קוצר נשימה.
רק בשילוב כל גורמים אילו ניתן לשפר את תפקוד המתאמן, כך שיוכל לתפקד באופן פעיל בחיי היום יום ולמנוע את התקדמות המחלה.