פעילות גופנית תמיד מוזכרת בהקשר של ירידה במשקל , אבל מה לגבי אנשים שסובלים מתסמונת של ירידה כרונית במשקל “cachexia” (תסמונת הכחישות). האם ואיזו פעילות טובה להם?
בשנים האחרונות, ביצוע סדיר של פעילות גופנית הינו חלק הכרחי להצלחת תהליך ירידה במשקל. זאת מכיוון שבנוסף ליתרונות הבריאותיים של הפעילות הגופנית, הפעילות בטווח הקצר מגדילה את קצב שריפת הקלוריות על ידי ניצול מוגבר של מאגרי השומן והפחממות בגוף ומגדילה את מסת השריר. השפעה זו לאורך זמן גורמת לשינויים פיזיולוגים המזרזים את תהליך הירידה במשקל.
אך בניגוד לרוב האוכלוסייה שנאבקת בעודף משקל, בשנים האחרונות גוברת בהדרגה שכיחות התסמונת של אנשים שסובלים מירידה כרונית ולא רצונית במשקל. בשל שכיחותה העולה של התופעה, בשנת 2008 היא הוכרה באופן רשמי וכונתה בשם cachexia (תסמונת הכחישות). הגדרות התסמונת כוללת אנשים אשר למרות שהם אוכלים בצורה מספקת, הם מאבדים באופן כרוני ממשקל גופם. התסמונת מוגדרת כך: ירידה לא רצונית בקצב של 5% ממשקל הגוף בשנה, שחלק גדול מהירידה במשקל נובע מירידה של מסת שריר. תופעה זו אופיינית בעיקר לסובלים ממחלות כרוניות כגון: אי ספיקת לב, מחלת ריאות, אי ספיקת כליות וכ50% מהחולים במחלת הסרטן, או בשלבים השונים כולל בשלבי החלמה, יסבלו ממנה . גם חולים המתאוששים מניתוחים שונים בעיקר במערכת העיכול עלולים לסבול ממנה.
חשוב לציין שבניגוד לתוכניות דיאטה רגילות, מדובר באנשים אשר למרות שהם אוכלים באופן רגיל ובעלי תאבון סדיר מאבדים ממשקל גופם. גם איבוד ממסת השריר אינו נובע מחוסר בפעילות גופנית. מדובר בתופעה פיזיולוגית שאינה באה לביטוי רק מבחינה חיצונית, התסמונת בעלת משמעות בריאותית. בשלב הראשון התסמונת גורמת לירידה בכושר הגופני ואם הירידה במשקל נמשכת היא עלולה לגרום לקושי בתפקוד היום יומי ותחושת עייפות רבה. לאורך זמן ללא טיפול מתאים התסמונת היא הגורם העיקרי לתמותה בקרב הסובלים ממנה ולא המחלה אשר גרמה להופעת תסמונת.
בשנים האחרונות כתוצאה מהעלייה בשכיחות החולים הסובלים ממנה, נערכו מחקרים במטרה לענות על השאלה מה גורם להופעת התסמונת? כיום ידוע, שלא מדובר במנגנון פיזיולוגי אחד, מדובר על מספר מנגנונים אשר פועלים בגוף ולמעשה משנים את תפקוד המנגנון המטבולי של הגוף ממצב של בנייה (אנאבולי) לדוגמה: ממצב גדילה למצב של פירוק (קטבולי). במצב נורמלי קיים איזון בין שני התהליכים. הופעת המחלה הכרונית גורמת להתחלת תהליך דלקתי כרוני אשר גורם לשפעול מנגנונים במערכת החיסון אשר מכניסים לפעולה מספר מסלולים ביוכימיים שגורמים לפירוק מואץ של חלבוני השריר. בנוסף, בקרב הסובלים מהתסמונת מתרחשת ירידה בהפרשת גורמי גדילה והורמונים אשר אחראים על תהליכי ייצור החלבונים בגוף ונמצאה פעילות יתר של מולקולות מחמצנות “רדיקלים חופשיים” אשר למעשה הורסים באופן הדרגתי את חלבוני השריר.
אחד המאפיינים של הסובלים מהתסמונת הוא הימנעות מביצוע של פעילות גופנית. זאת מכיוון שפעילות גופנית לרוב נקשרת ובצדק לשריפה מוגברת של קלוריות ולכן, הם חוששים שהפעילות הגופנית תאיץ את תהליך הירידה במשקל. סיבה נוספת היא, חלקם חושבים בטעות שהפעילות הגופנית שדורשת מאמץ שרירי עלולה להחמיר את הרגשת החולשה ולגרום לפגיעה נוספת בשרירים. כתוצאה מכך רוב הסובלים מהתסמונת אינם מבצעים פעילות גופנית.
כיום מתברר שלמרות שהפעילות הגופנית גורמת להוצאה קלורית מוגברת, היא משפיעה באופן ישיר על המנגנונים הפיזיולוגים שגורמים לפגיעה בשרירים. הוכח, שפעילות גופנית גורמת להפחתה בתהליך הדלקתי, שנמדדה בירידה בהפרשה של החלבונים האחראים על התהליך הדלקתי. בנוסף, לאחר הפעילות הגופנית מופרשים גורמי גדילה אשר מאיצים את בניית השריר. הפעילות גם מגבירה את ההפרשה של הורמונים אנאנבולים דוגמת טוסטרון אשר מגבירים את בניית השריר ומונעים פירוק שלו. הפעילות גם מפחיתה את כמות החומרים המחמצנים אשר פוגעים בשריר, כך שלמעשה הפעילות הגופנית הסדירה משנה את האיזון בין התהליכים הביולוגים בגוף , ממצב של תהליכי פירוק לתהליכי בנייה.
מחקרים ראשונים בקרב הסובלים מהתסמונת הראו שביצעו פעילות גופנית אירובית מתונה כגון :הליכה או שחייה, 3 פעמיים בשבוע, גרמו לירידה בתהליך הדלקתי, להפחתת ייצור מולקולות מחמצנות אשר פוגעות בשריר, לשיפור בכושר הגופני לירידה בעייפות ולעצירה בתהליך הירידה המשקל. אולם השפעה יעילה ביותר נמצאה לאימון כנגד התנגדות שמיועד לחיזוק השרירים. אימון זה הוא גם קל יותר לביצוע בקרב הסובלים ממחלות כרונית, כגון מחלות לב או ריאה. האימון משפיע גם על השריר עצמו וגם בעל השפעה כללית על הגוף. מחקרים הראו שכבר לאחר ביצוע של אימון כוח בודד, הוא גרם לתהליכי בנייה של חלבונים בשריר, אשר מאיצים את בניית השריר. לאחר פרק זמן של 4 שבועות של אימונים בקצב של 3 אימונים בשבוע. האימונים גורמים לעלייה בהפרשת ההורמונים ובגורמי הגדילה אשר מובילים לבנייה של השריר ובמקביל מדכאים את המנגנונים אשר אחראים על פירוק השריר.
לכן, מומלץ לסובלים מירידה כרונית במשקל, או לאנשים המתקשים לחזור למשקלם התקין בעקבות ניתוח או מחלה, למרות החשש והחולשה, כן להתחיל בהדרגה לבצע פעילות גופנית 3 פעמיים בשבוע . בתחילה בעיקר תרגילים לחיזוק השרירים הגדולים בגוף, בעיקר את שרירי הרגליים ולשלב בהדרגה אימון אירובי קל. מחקרים הראו שאין צורך באימון בדרגת קושי גבוהה כמו שמבצעים “מפתחי הגוף” בחדר הכושר, שכן בניגוד לאנשים בריאים וצעירים, נמצא שגם כאשר השיפור בחוזק השרירים כתוצאה מהאימון הוא איטי, עדיין קיימת השפעה פיזיולוגית על הגוף כולו ותהליך הירידה במשקל נעצר.